הבכי הוא לא חולשה

"צופה ומזהה דמעות שיצאו, התחילו והסתיימו,
חוזרת לעצמך וממשיכה להיות טובה ואמיתית" (ימימה).
ימימה אומרת לנו שוב ושוב: הבכי הוא לא חולשה. תבכי את מה שכואב, כי הדמעות הן כמו המים של הלב, הן עוזרות לנקות אותו ממשקעים שהצטברו בו. כשהבכי יוצא מאיתנו – זה סימן שגדלנו. הילדה החלשה בתוכנו לא מעזה לבכות. היא חוסמת את עצמה מלהודות בחולשתה, בחוסר האונים שלה. היא מנסה להתחזק על ידי מחזקים מדומים כמו כעס, ביקורתיות, שתלטנות, ריצוי ומאמצים רבים כדי לקבל מקום. היא חוששת שאם היא תבכה, היא תצטייר כלא מותאמת לחיים. הרבה פעמים אנחנו משתיקים בכי, אומרים ש"לא קרה כלום", ולכן הילדה בתוכנו לא מעזה לבכות את מה שמצטבר בפנים.
הלומדת, שהתחזקה מספיק, כבר יכולה לשאת גם את המקומות החלשים בתוכה. מעזה לבכות, מתוך הבנה שמהבכי הזה ייוולד משהו חדש. כשיוצא מאיתנו הבכי זהו סימן לעוצמה פנימית, לביטחון פנימי, סימן שאנחנו מצליחות לשאת את עצמנו כפי שאנחנו, ולאפשר לעצמנו להוציא החוצה את הרגשות הכואבים. לאוורר את המערכת.
הדמעות שוטפות אותנו מבפנים ומבחוץ, שוטפות את העיניים הפנימיות והחיצוניות שלנו, ופתאום אחרי הבכי אנחנו יכולות להסתכל על המציאות בהסתכלות מחודשת. כשהבכי מסתיים, אנחנו חוזרות לעצמנו עם תובנה חדשה. אנחנו רואות את מה שלא ראינו קודם. ברגיעה הזו שבאה אחרי הבכי אנחנו גדלות למקום חדש.

תחילת ימי כסלו אלו ימים חשוכים וקרים, ולפעמים עולה בנו עצבות בימים האלה. ימימה מבקשת מאיתנו לא לחפש את סיבת העצבות ולא לחטט בה, אלא לתת לדמעות לזרום, להבין ש"נפלה בידה הזכות להכיל עצב שחיכה שתהיה מסוגלת להכיל" (ימימה). העצב הזה בתוכנו, שנמצא שם עוד מזמן הילדה, ממתין לשחרור. ממתין שנצליח להכיל אותו וניתן לו לצאת בלי לחסום אותו. אחרי כל עצבות ישנה המתקה. אחרי הדמעות המלוחות – באים מים מתוקים של שמחה והבנה. אז לא לחטט בעצב, להבין שזוהי זכות עבורנו להכיל את עצמנו כפי שאנחנו, גם עם המקומות החלשים והחסרים. הדמעות מסתיימות ואנחנו חוזרות לעצמנו, חוזרות להיות טובות ואמיתיות, מבקשות אמת, מבקשות שמחה, מבקשות אור גדול שתכף יאיר עלינו.