לכולנו יש תיקון

"יש לכולן תיקון,
החומר ניתן בשביל כולן,
את שייכת" (ימימה).

חנוכה קרב לסיומו, עם חנוכיה מלאה ומאירה. בכל יום הוספנו עוד נר, והערב אנו מדליקות אור גדול בלבבות. והשאלה המרכזית היא: איך נמשיך את האור איתנו גם אל ימי החול? אל ימי טבת הקרים והגשומים, אל העשייה היומיומית שלנו?
הדרך להכניס את האור אל החיים היא ליצור שייכות אל הלימוד ואל עצמנו. שייכות שמאפשרת לנו לשאוב עוד ועוד מהחומר הרב שניתן לנו, מההבנות המרגשות, פותחות הלב. כי לכולנו יש תיקון, לכולנו יש יכולת להתקרב לעצמנו, להאיר את ליבנו, לשמוח במציאות שלנו – עם היש ועם החסר. כולנו יכולות לקחת הבנה אפילו קטנה מהלימוד, ולשאול את עצמנו היכן אנו פוגשות אותה בתוך המציאות האישית שלנו. ככה אנו מושכות את האור אל חיינו, בכל יום ויום.
לעתים העומס מספר לנו שכולם כן ואנחנו לא. שיש לומדות אחרות, חכמות ונפלאות, שהלימוד אפשרי עבורן, אבל לא עבורנו. וזוהי אשליה של העומס, כי כולנו שייכות ללימוד. ימימה אומרת לנו כבר בהכנה הראשונה ללימוד שהחומר פונה למחשבה האישית של כל אחת, וכל אחת בוחרת לעצמה מה ללמוד, מה ליישם, במה להתמקד, איך וכמה לכתוב מלאכות ולהתחבר. אין כאן סרגל מאמצים, אלא שיוך פנימי של הטוב אלינו. כך אנו מתברכות.

"הלומדת – לומדת בשבילה.
וגם בשביל אחרים שיפנו אליה" (ימימה).

בלימוד שלנו אין ציונים והשוואות, ואין יומרה שאנחנו אמורות להיות מישהי אחרת, ושאולי היינו אמורות לתקן באופן שונה. אנחנו לומדות בשבילנו – גם בִּשְׁבִיל עצמנו, וגם הולכות כל אחת בַּשְׁבִיל הנכון לה, שביל שמוליך אותה בדרך המיוחדת לה. זו את שתבחרי את השביל שלך, וזה מחזק מאוד. ימימה מעוררת אותנו לסמוך מאוד על עצמנו. להאמין שאנחנו יודעות מה טוב בשבילנו. להאמין שהלב שלנו יודע, גם אם הוא מכוסה בקליפות של עומס שמסתירות מאיתנו את האור והאמת של הלב. בחודש הזה אנו מבקשות ללכת בשבילים שמאפשרים לנו לקבל את שפע הגשמים מלמעלה, ולהצמיח בתוכנו הנבטות חדשות.
נעמוד הערב מול החנוכיה המלאה ונבקש כל אחת לבחור את השביל הנכון לה, ונבקש שהשביל הזה יהיה מואר, חם, יצירתי, שמח ומחזק.
ומתוך האור השלם של זאת חנוכה, שנזכה כל אחת לאור הפרטי שלה, ולהשלמה בכל מה שליבה חפץ.