"הטוב מתגלה כאפשרי": שיח בשתיים על החיים, על התפתחות ועל שיטת ימימה

מי אנחנו: עידית שלו (54), נשואה לאמיר ואימא לשבעה ילדים, פסיכותרפיסטית, תלמידה ישירה של ימימה ומנהלת בית הספר "בדיוק" ללימודי ימימה.

אלומה לב (37), לומדת ומלמדת ימימה ועוסקת בכתיבה ובעריכה בתחומי הלימוד.

שתינו יוצרות בכל שבוע את השיעור השבועי בלימודי ימימה, שנשלח במייל לאלפי לומדות מהארץ והעולם, המקבלות מים חיים – חלק חדש של ימימה בכל שבוע – בו אנחנו מעמיקות, מבינות ומיישמות אל החיים. עידית אחראית על החומר, על ההבנות והמלאכות היוצאות ממנו, ואלומה מסגננת, מסדרת ועורכת ליצירה אחת שלמה.

עידית: אל ימימה הגעתי במקרה. לבן הבכור שלי היתה אסתמה, וחברה עודדה אותי להגיע אל ימימה כדי לבקש ממנה שתתפלל על הבן שלי. אבל כשהגעתי איתו ימימה אמרה לי: את תבואי ללמוד וזה ישפר את מצבו. ובאמת כך היה. הגעתי ונשארתי אצל ימימה במשך כעשור, עד פטירתה. הרגשתי שיש לי כאן הזדמנות ללימוד גדול והחלטתי שאני פשוט מתמסרת אליו. ימימה ידעה לראות אותנו, התלמידים והתלמידות שלה, הרבה מעבר לחולשות האנושיות שלנו. היא ידעה לראות את מה שמאיר וזה היה חשוב בעיניה יותר מהכל.

אלומה: אני הגעתי אל הלימוד בגיל עשרים, צעירה מאוד. באותן שנים חייתי במרחבים מאוד ציניים, הייתי סטודנטית לארכיטקטורה וראיתי את חיי בתחומי האמנות. במושב שלי נפתחה קבוצת לימוד לזכר בת המושב, סלעית הדסה גוטמן-שטרית הי"ד, שנרצחה לפני עשרים שנה בדיוק בפיגוע ירי בכביש הבקעה, ולמדה אצל ימימה עצמה. כשהתחלתי ללמוד לא ממש הבנתי את השיח והשפה, אבל הרגשתי שמשהו טוב קורה לי כאן. רק אחרי כמה חודשים משהו בי נפתח ומאז ועד היום נפשי כרוכה בלימוד. חמש שנים לאחר מכן קיבלתי את מחברות הלימוד של סלעית מאימא שלה, מלכה תבדל"א, וזה נתן לי את ברכת הדרך להתחיל ללמד בעצמי.

עידית: כשאני התחלתי ללמד, שם ראיתי את גדולתה של ימימה. היא טלפנה אליי הביתה ואמרה לי שהיא רואה שהבנתי את השיעור שלמדנו, והזמינה אותי ללמד אותו גם אחרות. אחרי השיעור היא אמרה לי: היה טוב מאוד, אבל למה כל כך התאמצת?… זו בעיניי התמצית של הלימוד וההומור שלה, וגם הצוואה שלה אליי – לחיות בפחות מאמץ. היא שיקפה לי עד כמה המאמצים להיות ולהיראות פשוט משבשים את הטוב שאני יודעת לתת. עד היום אני זוכרת את האמירה הזו כשאני מתחילה ללמד. גם בבית, למשל, אני שמה לב כמה אני מתאמצת שכולם יהיו מרוצים כל הזמן, שלכולם יהיה מקום ושייכות, ואם למישהו חסר משהו אני מיד נזעקת לסדר לו ובעצם לא נותנת לו להתמודד עם הדברים בעצמו. לאורך השנים אני לומדת לתת לכל אחד את מרחב ההתפתחות שלו, בלי לסדר עבורו שום דבר. מבחינתי זו ההבנה העמוקה ביותר שימימה הנחילה לי, לכולנו, במערכות יחסים ובכלל: לא להתאמץ מדי.

אלומה: היום את מכשירה כל כך הרבה תלמידות שלך שמתחילות ללמד בעצמן. מה בעצם גרם לך לפתוח את המקום הזה ולהרחיב את שורות המלמדות?

עידית: הגדילה הזו התרחשה מאליה. נשים למדו וראו תוצאות טובות במשפחה, בזוגיות, עם הילדים, בעבודה. הן ראו שהלימוד מביא להן כל כך הרבה ברכה, ובאופן טבעי רצו להמשיך לתת את המתנות הללו הלאה. כשאדם שומר לעצמו את הטוב, המערכת הפנימית כמו מתפקעת. ימימה אמרה לנו: תפתחו את הבתים כדי ללמד. היא גם נתנה משנה מסודרת עם כלים מרכזיים לכל מי שרוצה להדריך. כשהלומדות ביקשו ללמוד להדריך, לקחתי את החלק הזה למדריכים וסביבו בניתי את קורס ההכשרה למדריכות, שעבר עם הקורונה לזום ובעצם השורות התרחבו עוד יותר. הקורס הפך למקצועי יותר, עם ארסנל של מורות ומורים. והיופי הוא שכל מי שמלמד – מלמד את ימימה בדרכו שלו. אין צורה אחידה, וזה מה שמרחיב כל כך את ההבנה ואת הכלים. לא כולם אותו הדבר אבל אני רואה כמה כל המורים מפרגנים אחד לשני, וזאת ברכה מדהימה.

מעוניינת לשמוע עוד על 'השיעור השבועי בימימה'? לחצי כאן

אלומה: איזה מתנות את מרגישה שהלימוד נתן לך אישית?

עידית: יש לי יותר יכולת לשים לב מתי המחשבה שלי נודדת לדאגות ולחרדה. חרדה היא משהו שמשפיע על כל כך הרבה נשים, ובזכות הלימוד, זה לא שאין לי חרדות, אבל יש לי קשר חדש איתן. מתחילה היכרות שבה אני מנסה להקשיב מה מרחב החרדה מנסה לעורר בי, איזה קולות ישנים מתעוררים שם. מתחילה מערכת יחסים והחרדה הופכת להיות מזוהה יותר. אז גם כשהיא עולה, אני לא הולכת לאיבוד. היא לא גוזלת לי את כל מי שאני. ימימה אמרה שאת החרדה לא מסלקים לבד אלא גם מתפללים קצת כשהיא עולה, יוצרים קשר רוחני להשגחה, וזה משפט שבשבילי הוא פשוט מתנה. לא הכל על הכתפיים שלי, אני לא מסלקת את הכל לבד. כבר במשפט הזה יש ישועה קטנה.

גם היכולת להפסיק לראות חסרונות בעצמי ובכל מי שסביבי היא יכולת שהולכת ונבנית בי עם השנים בלימוד. במקום להתביית על מה שלא עובד ולעשות את זה לגרוע יותר, אני מבקשת ללקט את מה שכן טוב. לפעמים זו ממש מסירות נפש לראות את הכוונה הטובה, כי החסר מאוד מפתה להתעסק בו, אבל כשאני מציבה מולו את מה שכן עובד, את מה שכן נבנה, הטוב הולך ומתעצם. לימוד חשיבה הכרתית הוא עבודה יומיומית, כמו שמתפללים ואוכלים ועושים תנועות טובות, אנחנו שומרים גם על הנפש שלא תרד אל החסר.

ומסקרן אותי לשאול גם אותך – איזה מתנות הלימוד נתן לך?

אלומה: אני מרגישה שהמתנה הכי גדולה שאני מקבלת מהלימוד היא בניית חוסן נפשי. זו קבלה עצמית שהיא לא בהכרח מצטלמת יפה, זה לא שאני מכריזה שאני עפה על עצמי, אלא זו קבלה עצמית של לתת לעצמי יד גם ברגעים בודדים וקשים. שם אני מרגישה שהלימוד מאוד עוזר לי לאהוב אותי, גם אם אני לא אוהבת את מה שקורה לי בחיים. יש שם הפרדה ברורה – אני טובה, ואת הדברים הפחות טובים אני צריכה לעבור אז לפחות שאתן לעצמי שם יד. אני חושבת גם שהשפה של ימימה, שהיא כל כך עשירה ומרתקת, היא גם כל כך מדויקת: היא קוראת לעומס 'זמני' ולטוב היא קוראת 'נמשך', ואני מזכירה לעצמי שוב ושוב שגם כשעולה עומס הוא רק זמני, זה יעבור. ההמשכיות הטובה של החיים לא נפסקת.

עידית: היכולת של ימימה להיות איתנו גם ברגעים הלא פשוטים, היא כמו כוח רוחני מיוחד שהיה לה. היתה לי שכנה שנפטרה לה ילדה בת שנתיים ממחלה. היא היתה הבת הבכורה, ואותה שכנה לא הצליחה להרות שוב. הבית היה באבל נוראי. ביקשתי מימימה שתדבר איתה, והיא התקשרה אליה למרות שלא הכירה אותה כלל. הן שוחחו וימימה אמרה לה שהיא חייבת לפנות את החדר של הילדה שנפטרה, החדר שנשאר כמו מוזיאון לזכרה, כי האחיזה בצער לא מאפשרת התחדשות. למרות שאותה שכנה היתה רחוקה מעניינים רוחניים, היא כל כך התפעלה והרגישה שימימה רואה אותה דרך הטלפון. היא מסרה את הבגדים ואת כל הצעצועים, וכעבור זמן קצר היא הרתה. אני חושבת שהפלא הגדול בסיפור הזה הוא לא רק הנס של ההיריון, אלא הקליטה הרגישה כל כך של ימימה, לדעת שיש בחיים גם רגעים קשים ולתת להם התייחסות מחודשת.

אלומה: בתוך קהילת הלומדות של השיעור השבועי אני רואה מדי פעם תובנות משנות-חיים, שחרור אחיזה מכל התגובות שהיינו רגילות להגיב באופן אוטומטי, ופתאום יש התייחסות חדשה שמביאה אחריה תוצאות אחרות לגמרי. כשמישהי נמצאת, לדוגמה, בתוך ויכוח, ומחליטה להמתין מעט במקום להגיב מיד, יש שם תוצאה אחרת לגמרי ממה שהיה קורה עד כה. מרגש להיות עדה לכל כך הרבה שינויים קטנים וגדולים שקורים ללומדות.

עידית: אני ממש רואה את מרכבת התיקון יוצאת לדרך, נוסעת קדימה. הבתים נבנים, מערכות היחסים משתפרות. הגיעו אלי כלה וחמות יחד, ששתיהן לומדות את השיעור השבועי, וסיפרו איך הן חוו משברים גדולים ביניהן והלימוד נתן להן כלים להתקרבות. יש הרבה מאוד תלמידות שמגיעות בעקבות קשר חסום עם אחד ההורים, כעסים מהעבר, טינות, חוסר יכולת לסלוח, תחושת קיפוח והרגשה שההורה לא דייק איתן, ובזכות הלימוד יש שם יותר הבנה ומחילה, מתאפשר שחרור חדש. השיעור השבועי פוגש מדי שבוע אלפי לומדות וכל אחת, במקום שלה, לוקחת את הכלים שעוזרים לה לבנות את עצמה בשבוע הזה. אלה מים חיים.