מלאכה, שיר תפילה

במסגרת ההכנות ליום השנה של ימימה, מצאתי בתוך מחברת ישנה מהלימוד, מחברת שעולה מבין דפיה ריח של עשרים וחמש שנים, את השיר הנפלא הזה. איני יודעת אם כתבתי אותו בעצמי או רק העתקתי אותו כהשראה, אני רק זוכרת שעסקתי באותה תקופה רבות במלאך האומר לכל אחד ואחת מאיתנו: גְדַל.
למדנו בשיעור חלק שמילותיו מדברות על הצמיחה, ועל כך שאדם שאינו נמצא במקומו הוא כמו מתייבש, שורשיו אינם צומחים באדמתו, אינם ניזונים מהטוב שבו, ועל כן אין בו חיוּת. ימימה מבקשת מאיתנו באותו חלק למצוא את מקומנו בתוך עצמנו, למצוא את מקומנו בפני העם, בפני החברה הסובבת, ובפני הורינו. המילים הללו עוררו אותי לכתוב את המלאכה הזו, שהיא שיר-תפילה, ובו בקשה לנכש ולסלק את הקוצים שחוסמים את השושנה היפה מלפרוח. לעדור היטב ולפתוח תלמים רכים של מחשבה, מלאים ברגבים רעננים. להפרות את הפרח מתוך חום הלב, מתוך השמש, האור, הטל שאינו פוסק לעולם. תפילה שיהיה עמלנו הנפשי מבורך תמיד, שתמיד נגדל.

אַדְמַת לִבִּי תְּלָמִים שֶׁל מַחְשָׁבָה
נִכַּשְׁתִּי קוֹץ, סִקַּלְתִּי מַכְשְׁלָה,
בִּשְּׁבִיל חַיִּים עָדַרְתִּי וְיַשְׁרָה הַמְּסִלָּה,
נֶבֶט רַךְ נָטַעְתִּי וּתְפִלָּה עוֹלָה עוֹלָה.
אֱלוֹקַיי, הַפְרֵה לִבִּי,
וּלְפֶרַח וְעַלְעָל שַׁעַר פְּתַח,
מָטָר נָא שְׁלַח,
אוֹצָר חַיִּים וְטַל.
שֶׁמֶשׁ פָּז, הַרְעִיפִי חֹם,
בָּרְכִי נָא הֶעָמָל.
מַלְאָךְ שָׁמַיִם נָא לְחַשׁ לִי:
גְּדַל!